הפוסט הנ"ל נכתב בעיקר שיהיה כתוב. בכדי שאני ארגיש שעשיתי משהו עם עצמי וההרגשה שלי. יהיו מי שיצקצקו ואני גם שומעת כמה מחבריי אומרים "טוב שלא הגזמת בכלל", אבל אתם יודעים מה, אני רוצה במקרה הזה להגזים. אולי ההגזמה והקיצוניות תביא לשינוי שכולנו מדברים עליו ואף אחד לא עושה משהו

לאחרונה נדמה שהגיעה לסיומה התקופה הנאחסית שעברה עלי (עם הפסקות) בשנתיים האחרונות. החלטה אחת, שהייתה, אולי, נכונה בדיעבד, חשפה אותי לעולם חדש (הקולינארי) ולדרך חדשה (הסושיאל מדיה). רק שלקח לי כמעט שנתיים להבין ולהודות בזה. שנתיים קשות שאמלא התמיכה של הוריי והתמיכה של חבריי לאורך הדרך, לא יודעת איך הייתי

כשמתלבטים אם לאפות או לא, ואז שף מוכשר בטירוף כמו עומר מילר מפרסם מתכון לעוגה בסטטוס שלו בפייסבוק, זה הכי סימן משמיים שצריך להכין עוגה. וזה מה שקרה לי בשבת. סיימתי לנקות את הבית, הלחם תפח ואז ראיתי את הסטטוס של עומר מילר. התפתח דיון קל אשר במהלכו נכנסתי למטבח

בימינו אין חנות או רשת שמכבדת את עצמה שלא מחזיקה במועדון ו/או מאגר לקוחות. עם זאת, להקים אחד ולא לתחזק אותו או יותר נכון לא לדעת איך להתנהג עם לקוחות, יכול לגרום ליותר נזק מתועלת. בעולם של היום, זה פשוט וקל לקיים את הקשר הזה באמצעות האינטרנט. כבר כמה שנים

מוזות יכולות לבוא מכל דבר: שיר ששמעתי, תוכנית טלויזיה שראיתי, שיחה עם חברות או סתם דפדוף בספר/חוברת מתכונים. הרבה מתכונים מתחילים אצלי במוזות. הם מסתיימים לפעמים כפוסט, לפעמים כ"סתם" תמונה בפייסבוק, הרבה (אבל לא מספיק) בבטן של חברים וקרה שאפילו בפח. החגים זה אחד מהזמנים שאני מרגישה חייבת להיות יצרתית.