הפוסט הזה היה צריך להיכתב מזמן, כלפחות שנה… אבל הוא נדחה ונדחה ונדחה והופ הגענו לשבועות והגיע הזמן שהוא יכתב. ראשית התנצלות, הבלוג סובל מהזנחה קלה לאחרונה (אפילו אבא שלי נזף בי!). זה נובע בעיקר מלחץ של עבודה… אני מגיעה הביתה מרוקנת ללא חשק לאפות או לכתוב… יש לא מעט

איפה שהוא בבית של ההורים שלי מונח שיר שכתבתי כילדה. הוא מדבר על פרחים נובלים ומאבק לחיים. את השיר כתבתי לסרן ניר פורז וסמל נחשון וקסמן. לא הכרתי אותם… אבל משהו בכל הסיפור שלהם, בהקרבה, נגע בי. כל כך נגע בי שישבתי לכתוב על זה שיר. אני זוכרת בדיוק מה

טוב, לא בדיוק כותרת שכדאי לתת לפוסט שקשור לאוכל, אבל בראוניס, זה סוג של מחלה. כשמוצאים את המתכון הטעים והמתאים, אי אפשר להפסיק להכין אותם… בעיקר כי ההכנה שלהם, היא מהקלות ביותר. עוד סיבה, זה כי המון המון זמן, לא יצא לי לכתוב. פשוט לא היה לי זמן. גם לא

"אנחנו הולכים למשפחת ק' לארוחת צהריים בשבת ואת מכינה קינוח, ואל תשכחי שזה חייב להיות ללא גלוטן". ככה התחילה שיחה שלי עם אמא שלי. לפני שהספקתי להגיב הוסיפה: "אי אפשר קינוחים קנויים או של אחרים אחרי שהתרגלנו לשלך". אחרי פתיחה כזו מאמי הפולניה, לא יכולתי לסרב. במיוחד (ואני לא זוכרת

תקופה עמוסה מאוד עוברת עלי. קורים לי הרבה דברים מעניינים בעבודה, בחודש הבא אני מתחילה (גם) את העבודה על תערוכת מבשלים, והשינויים לא מפסיקים לקרות. סוג של חוסר יציבות שאני לא ממש אוהבת, אבל חייבת להתרגל אליו ובמהירות. מזג האויר המוזר שעובר עלינו, שיבש את השעון הפנימי של העץ לימונים